אני יושב על השטיח בבית סבתי ז"ל .
אני בן 5.
אבי ודודי יושבים על הכורסה וצופים בהתרגשות שיא בקרבות ה – WWF.
אני נזכר באותם מתאבקים- שריריים , גדולים מהחיים, כמעט על אנושיים- מבצעים תרגילים עוצרי נשימה, תוך התגרות מתמדת בכוח המשיכה והיכולות האנושיות.
כילד, אני חושב לעצמי- "גם אני רוצה להיות כזה!", "אם הם יכולים -גם אני יכול!" אני רוצה להיות בלתי שביר!
השנים עברו ואני למדתי על בשרי שאינני בלתי שביר, אפילו לא קרוב. גם החבר'ה העל-אנושיים הללו-אנושיים לחלוטין ושבירים אף יותר.
את המיניסקוס בברך שמאל קרעתי בגיל 27, זו הייתה קריאת ההשכמה הראשונה שלי להיותי שביר.
סירבתי להקשיב
לא רציתי ולהיכנע לאנושיות ולפגיעות שבי
אז שברתי את גשר האף
פעמיים!
אני עקשן, לא נכנע ל"עיקובים" זמניים!
אז גם חוויתי פריצת דיסק בגב שאילצה אותי לעצור ולהתבונן פנימה.
אני חייב לשתף, שהכאב הפיזי היה גדול, אבל הכאב באגו היה גדול אף יותר!
לקח לי הרבה זמן להבין זאת, להתאושש, לאסוף את השברים ו"להרים" את עצמי מחדש.
אז מה למדתי מהשיעורים הללו? בכל זאת, את המחיר אני "שילמתי" .
- למדתי שחשוב מאוד לשמור על גופינו- זה כלי הרכב היחיד שלנו בחיים הללו, ואם אנחנו מתכננים להיות פה להרבה זמן- כדאי מאוד שניתן לו את הטיפול הטוב ביותר שיש.
- למדתי שכול קונפליקט רגשי (אצלי לפחות) בא לידי ביטוי בפציעות/ כאבים אורתופדים.
- למדתי לקחת נשימה, להשקיט את הסערה שהתחוללה בי, ולהקשיב…
- להקשיב לצעקות נפשי
- להקשיב לגופי
- להקשיב ליקום שמכוון אותי
- למדתי שכשאתה דוחק את הכאב, אוטם את האוזניים, מסרב להקשיב ללחישות הנפש והגוף, לחישות אלו הפוכות לצעקות רמות עד כמחרישות אוזניים , ואז- משהו "נשבר".
- כשנפצעים או חווים כאבים חזקים, אי אפשר להמשיך. זה כמו לחיצה על כפתור ההשהיה בסרט של חייכם, הוא מאלץ אתכם לעצור, ולעשות חשבון נפש, ולעתים זו הזדמנות לחישוב מסלול מחדש.
- לסיום, אני למדתי לקבל את העובדה שאני פגיע/שביר וזה נותן לי את הכוחות "להדביק" את עצמי מחדש מחוזק בכל פעם שאני "נשבר".
כשאתם כאובים, תשאלו את עצמכם- אולי לא הגוף הוא זה שנשבר, אלא משהו אחר בפנים… אולי קרה משהו שמחייב אותכם לעצור ולהסתכל פנימה.
אני כאן,
למוד ניסיון של כאב שהתבטא בפציעות.
בואו ביחד נקשיב לגופכם ונבין מה הוא רוצה לומר לכם.
בעדינות ובטיפול עומק…
