צלילה לעומק המחשבות

דווקא עכשיו בתקופה שבה הכל זמין, הכל נגיש, הכל כמעט מסתכם בלחיצת כפתור בסמארטפון אני מוצא את עצמי לעתים מהרהר אודות תפקידי ומקומי בעולם בכלל ובמיקרוקוסמוס שלי בפרט.

האם קצב החיים המטאורי, מהירות התגובה של כל דבר , "הפצצה" חושית בלתי פוסקת כמעט בכל רגע נתון ביממה שלנו (פרסומות, סרטונים, רשתות חברתיות, טרנדים חברתיים כאלה ואחרים,רינגטונים,צפצופים ועוד…) הפך אותנו לרווים/אדישים ו"זומבים" לדברים החשובים באמת בחיים?

כשאני מרגיש רווי ומחפש שוב להרגיש את קרקעת המציאות , אני חוזר לקרוא את סיפרו המרתק והלא פשוט של ויקטור פראנקל – "האדם מחפש משמעות".

להלן ציטוט הלקוח מויקיפדיה בערך של ויקטור פראנקל :

"פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פראנקל במשולש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. על פי פראנקל ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו, וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, אליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו יפתרו".

חומריות

התקשורת וכל אמצעי המדיה מעודדים אותנו לקנות ולקנות ולקנות ולקנות וכל הזמן להרגיש, שרק אם נרכוש את הפריט הבא אנחנו נהיה מאושרים באמת. אנשים החלו להגדיר את עצמם על פי רכושם (הביגוד שאני לובש-מותגים, הרכב עליו אני נוהג, שעון, סוג של סמרטפון וכו'…).

תוך קריאת הספר פתאום קיבלתי "סטירת מציאות" לפנים, שימו לב לפסקה הבאה:

"כשאתה עומד עירום לגמרי,כשאילו שיער גופך נלקח ממך, אתה מבין פתאום את הנוחות שבחומרי"

חברים ,אזור הנוחות הוא אזור הנכות! למה שמישהו ידחק את עצמו להיות יותר ממה שהוא כשנוח לו? למה שאני ארצה לכוון גבוה/רחוק יותר אם נוח לי ?

פראנקל כותב שגם כאשר נלקחת ממך חירותך הפיזית עדיין אי אפשר לקחת ממך את החירות הרוחנית ועצמאות המחשבה, גם בתנאים של מצוקה ולחץ נפשי וגופני גדולים. אפשר לקחת מן האדם הכל חוץ מדבר אחד: והוא לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת. למי שחובב סרטים בנושא אני ממליץ בחום על הסרט "הוריקן" – מבוסס על סיפור אמיתי.

סבל

דוסטויבסקי אמר : "יש רק דבר אחד שאני פוחד מפניו: שלא אהיה ראוי לסבלי".

פראנקל: " קדושים מעונים אשר סבלם ומותם העידו על העובדה כי החירות הפנימית האחרונה אין לה בטלה עולמית. הדרך שבה נשאו את סבלם הייתה הישג נפשי אמיתי"

"הסבל הינו חלק בלתי נפרד מהחיים אף בדמותו של מלאך המוות. אין שלמות לחיים בלי סבל. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו מעניק לחייו משמעות עמוקה יותר"

חלילה אינני מאחל לאף אחד מאיתנו להתנסות בסיטואציות שבהן החיים מוטלים על כף המאזניים יחד עם זאת גם אני חוויתי אובדן של אנשים קרובים אליי ואכן הספקטרום של כיצד אנשים שונים מתמודדים עם רגעים קשים הוא רחב ידיים.

בכל פעם שאירוע כזה קורה אני רואה בו כלי לכיול המצפן האנושי,המוסרי,המחשבתי וההתנהגותי שלי. מצבים כאלו מאירים בזרקור מה באמת חשוב בחיים ועל מה חבל לבזבז אנרגיה. להבדיל אלפי הבדלות אני חוויתי לא מעט פציעות ספורט כואבות שלימדו אותי כמה אנחנו שברירים וכמה כוח יש לנפש שלנו בהתמודדות עם הגבלות אורתופדיות וכאב חזק עד כדי משתק..

כשם שאנו יכולים לאמן את הגוף ,לחשל אותו כך אנחנו יכולים לעשות עם "מיינד" שלנו. על מנת להמחיש נושא זה אתן דוגמא:

לאלו מכן שמתאמנים בחדר כושר או שעוסקים בעבודת כפיים , בוודאי שמתם לב שהחיכוך והפעילות המכנית שעוברות הידיים שלכם גורמת ליצירת יבלות (יבלת – מעשה עיבוי וחיזוק של העור על מנת לעמוד באתגרים גדולים יותר בלי להיפצע), כך אנו זקוקים לחשל ולאמן את מוחנו ונפשנו וליצור "יבלות" מנטליות רגשיות, יבלות אלו יבטיחו שכאשר יגיעו זמנים קשים (והם יגיעו בשלב זה או אחר) אנחנו לא נתמוטט כמגדל קלפים .

.

חיבור גוף ונפש

ניטשה אומר : "מי שיש לו "למה" שלמענו יחיה, יכול לשאת כמעט כל "איך" ".

פראנקל- ראה את הקשר הישיר של הגוף והנפש בקרב באסירים שהיו עמו באושוויץ "אסיר שאבדה אמונתו בעתיד,בטלה גם אחיזתו הרוחנית וסופו ניוון הגוף והנפש".

כמו כן ציין ויקטור: "לאדם שאיבד תקווה יש לעשות שינוי יסודי ביחסו אל החיים: אין חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מהחיים אלא מה החיים ביקשו לקבל מאיתנו."

"שומה על אדם שייווכח לדעת, כי הסבל הוא מנת גורלו שיקבל את סבלו כתפקיד המוטל עליו, כתפקידו היחיד והייחודי,יהיה עליו להודות בעובדה, שאפילו בסבלו הוא ייחודי ובודד ביקום. איש לא יכול לגאול אותו מסבלו או לסבול במקומו. שעת הכושר המזומנת לו, האחת והיחידה, היא בדרך שבה הוא נושא בעולו."

היכן מילים אלו פגשו אותי? ובכן תמיד חשבתי שהסבל הנו תהליך המוביל לקראת מטרה/אור בקצה המנהרה, מודה שלא חשבתי על תהליך הסבל אל מטרה בפני עצמה. בשורה תחתונה אמור ויקטור בצפייה על חבריו האסירים שכיצד אתה מקבל ומתמודד עם הסבל היא מטרה נעלה וראויה מכל.

תחשבו על זה, בחיי היום יום שלנו רוב הבריות נמנעים מכאב אפילו הקל שבקלים, למה לסבול אם יש כדור/משחה שיכולים לפתור זאת?

סבתי ז"ל גם עברה את אושוויץ וזכתה להיות מהבודדות שנשארו לספר על כך. החוסן הנפשי שלה (ה"יבלות" המנטליות והנפשיות שהיא פיתחה) דחף אותה ונתן משמעות לחייה חרף הקשיים שעברה גם כשעלתה לישראל. היא זכתה לראות נין וכן ללכת לעולמה בגיל 90 כשברקע סבלה מלא מעט בעיות רפואיות כולל סרטן בכבד.(במילותיו של שירו של נתן יונתן – "האיש ההוא" )

פשר

פראנקל:

"אדם המכיר באחריותו לנפש אחרת המצפה לו באהבה או באחריויותיו לעבודה שלא נשלמה, לעולם לא יהיה מסוגל להתאבד".

"סבל חדל איך שהוא להיות סבל ברגע שהוא מוצא לו פשר כגון פשר של הקרבה."

"חיים קצרים יכולים להיות כה עשירים באושר ובאהבה,עד שעשויים הם להכיל פשר רב מחיים בני שמונים שנה."

"לשום אדם אין זכות לעשות עוול, גם אם נעשה לו עוול".

אני מסכים עם כולכם, סבל זה נורא, אף אחד לא רוצה להיות חשוף לסבל בצורה כזו או אחרת. יחד עם זאת מסתבר שזו הדרך שבה האבולוציה מצליחה לנפות את האנשים החלשים או "לדחוף" אנשים שהיו עד כה חלשים לאנשים פרואקטיביים.

מהתכנים שאני נחשפתי ונחשף היום הגעתי להבנה, שלחיות חיים אגואיסטיים בהם אני דואג לעצמי בלבד הנם חיים ריקים מתוכן (חלילה לא ממעיט בעובדה שחשוב שתהיה קורת גג מעל הראש ואוכל במקרר). לעומת זאת לתת שירות לזולת מביא עמו תחושת סיפוק ושליחות עמוקה.

נתינה יכולה לבוא לידי ביטוי בכל כך הרבה ערוצים והיא אינה חייבת להיות גדולה וגרנדיוזית, חיוך אקראי, מעשה טוב ספונטני, לתת למישהו לחצות את הכביש שאתם נוהגים, לפתוח דלת לאנשים ועוד… יכולים לשנות לחלוטין את יומכם, את הכימיה בגופכם, את מצבכם הבריאותי והנפשי וכן של האדם שלו נתתם מחווה חיובית כזו.

מחבק אותכם הקוראים תהיו אשר תהיו…

אולי יעניין אותך גם

השאירו פרטים ואחזור אליכם

דילוג לתוכן